צרו קשר:

רוצה לשמוע יותר על הגנים שלנו?

ּ

לו הייתי שר החינוך / ניר גולן

לו הייתי שר החינוך/ ניר גולן*

לפני שנים רבות כנראה שהייתי סבור שלכתוב משפט המתחיל במילים "אם הייתי שר בממשלה… " יכול להיתפס כשחצנות והתנשאות, כי הרי שרים הם בהכרח "אנשים חכמים, מיוחדים, ערכיים ומורמים מעם". ככל שהתבגרתי, התפקחתי, שיניתי את דעתי והבנתי שהטובים ביותר לא בהכרח נמצאים בשלטון (לצערנו).

כשאני מסתכל על שרי החינוך ב- 20 השנים האחרונות אני מרגיש מבולבל. משנת 1999 ועד 2019 היו בישראל 11 שרי חינוך (יוסי שריד, אהוד ברק, לימור לבנת, מאיר שטרית , יולי תמיר, גדעון סער, שי פירון, בנימין נתניהו, נפתלי בנט, בנימין נתניהו ורפי פרץ). יתכן שבקרוב ימונה אחד נוסף. כלומר, בשנים אלו, בממוצע כל 20 חודשים מתחלף בישראל שר חינוך. בהנחה שרובם לא באו עם השכלה ורקע מקצועי משמעותי בחינוך, ולא ראו בחינוך את פסגת שאיפותיהם המקצועיות והפוליטיות, האם סבירה האפשרות , בפרק זמן כזה, שיצליחו ללמוד את התחום ולבצע שינוי משמעותי ? איך אנו מתייחסים לשר אוצר ללא שום רקע בכלכלה או לשר ביטחון ללא הבנה ביטחונית?

אני אמנם לא פוליטיקאי, מעולם גם לא תכננתי להיות, אך בחינוך אני כנראה מבין יותר מרובם. במיוחד בחינוך הגיל הרך. תחום אשר משום מה בישראל הוא כמעט לא מיוצג במעמד ובאופן המגיעים לו.

כבר תקופה ארוכה אנו נמצאים במעבר בין ממשלות ושר החינוך זו משרה זמנית. בחיים, כשלא הולכים קדימה, העולם ממשיך ומתקדם ואנו למעשה הולכים אחורה. זה כנראה ברור בתחום הביטחון, כלכלה, בריאות, ספורט וכד', זה נכון לא פחות גם בתחום החינוך. רואים את זה בכל הטבלאות והמדדים הבינלאומיים. ישראל שפעם הייתה בולטת מאוד בתחום זה, משתרכת כיום אחרי מדינות רבות.

מערכת החינוך ושר החינוך חייבים לפעול מתוך הבנה אמיתית שהכל מתחיל בגיל הרך. נער לא הופך לאלים בגיל 15 וילד לא נהיה גאון בגיל 17. למעשה, הכל מתחיל בשנים הראשונות, בארגז החול ובתור למגלשה.

כל מי שביקר בגן ילדים מכיר את הסיטואציה, אחת מני רבות, בה קבוצת ילדים עומדת בתור למגלשה. כבדרך אגב, אחד הזאטוטים מזיז את זה שלפניו ומפלס את דרכו לעלות ראשון בסולם. אף אחד לכאורה לא נפגע, הילד שהוזז הצידה ויתר, השפיל מבט ולא עשה עניין, לא בכה ולמעשה החיים המשיכו במסלולם. אפילו הגננת ראתה את זה וכשהבחינה שהילד הנדחף לא בוכה ולא נפגע פיזית, סובבה את הראש והמשיכה בעיסוקיה. האומנם? לא קרה כלום? הרי בדיוק בנקודה זו, בחצר הגן, מתחיל להיווצר הבריון הפוטנציאלי ולעומתו הוותרן שזז הצידה. האם מצבים אלו, במידה ויהפכו לדפוסים קבועים אצל אותם ילדים, יתכן וישפיעו על המשך חייהם כילדים וכמבוגרים? האם יתכן שישפיעו על מצב הרגשי והחברתי בהמשך חייהם? על בחירת עיסוקיהם ועל הרווחה הכללית שלהם, רוב המחקרים מוכיחים שיש קשר ישיר בין הדברים. גירויים ואירועים רבים שהילד חווה ולומד בגיל הרך משפיעים בצורה משמעותית על ה"אני" שלו, על אופיו, התנהגותו וכישוריו בהמשך חייו.

מובילי חינוך רבים מדברים על כך… יש המון מה לעשות אך את הפוליטיקאים שלנו מעניינים דברים אחרים ואם כבר מתפנים ועוסקים ב"עניינים צדדיים" כמו חינוך, אז מדברים בעיקר על "5 יחידות מתמטיקה ", על "מורשת ישראל" או על מבחני המיצ"ב או הבגרות . כמובן שתחומים אלו כבודם במקומם מונח אך מהי הדרך? מה החזון ארוך הטווח ואיך מגיעים אליו ?

בפורומים רבים אנו שומעים על חוסר שביעות רצון מתחום החינוך בישראל. במקרים מעטים יותר מביאים גם תוכנית כיצד לשנות את המצב. אנסה להתמקד בעיקר במערכת החינוך של הגיל הרך.

אז מה צריך לעשות ?

  1. צריך למנות שר חינוך שרואה בתפקיד זה הגשמת חלום. שלא מתייחס לזה כתחנת ביניים למשרד הביטחון או לתפקיד נחשק אחר. שר או שרה שמבינים בתחום ולא מנסים להביא תוצאות מהירות ונראות לעין בשנתיים שיש להם. מבין האחרונים פירון היה לדעתי הקרוב ביותר להגדרה זו, אך יתר התנאים לא הבשילו כדי שיהיה שינוי משמעותי.
  2. צריך להקים מועצת חינוך לאומית בה יהיו מומחי חינוך שונים מהאקדמיה ומהשטח והיא תיבחר ל – 10 שנים ללא קשר לזהות הממשלה. גוף זה ייצור ויישם חזון חינוכי ומדיניות חינוך ארוכת טווח. לאחר עשור תיבחן ותעמוד המועצה שוב לבחירה.
  3. צריך להפוך את החינוך ליעד לאומי. המדינה יודעת כשהיא רוצה לקחת נושא נשכח ולשים אותו בראש סדר העדיפויות. הגיע תורו של החינוך.
  4. יוחלט בחוק על תקציב רב שנתי שלא ניתן לקזז ממנו אלא ברוב מיוחד.
  5. צריך להפנות לחינוך בכלל ולגיל הרך בפרט את מיטב המוחות ואת מיטב האנשים שיש לנו. זהו למעשה "היפוך הפירמידה" . "הטובים לחינוך" ו"הטובים יותר- לגיל הרך". לצורך כך יש לדאוג ששוק העבודה בחינוך הגיל הרך "יוצף" בכח אדם באופן שיאפשר תחרות ובחירה איכותיים. המצב כיום הוא שונה באופן קיצוני, אנשים בורחים מעולם החינוך, המערכות הציבורית והפרטית מתמודדות עם "מה שיש".

אפשר לקדם זאת דרך מענקים ומלגות ללימודי חינוך, עבודה מועדפת לחיילים משוחררים, שירות לאומי, תקשורת ויחסי ציבור חיוביים ועוד ועוד… זה נושא לדיון שלם בפני עצמו.

  1. צריך לייצר סטנדרטיזציה. לא כל אחד יכול לעבוד בחינוך. מגוחך שכדי לפתוח דוכן פלאפל צריך לעשות רישיון אך לפתוח גן ילדים פרטי כל אחד יכול. יש להגדיר שתוך 5 שנים מי שלא יהיה בעל תואר שני בחינוך לא יוכל לנהל מערכת חינוכית מעל גודל מסוים (בפינלנד זו חובה עבור כל איש חינוך). לאחרונה החלה תזוזה בכיוון זה אך היא נעשית לדעתי ללא יד מכוונת מתאימה.
  2. צריך ליצור מערך חדש של פיקוח והדרכה איכותי וקטן שתומך במסגרות ומאפשר להם להגשים את היעוד המקצועי שלהם. אסור שהפיקוח והמנגנונים יגזלו משאבים רבים מדי מיתר המערכת. הם צריכים לשרת את השטח ולא ההיפך.
  3. צריך לבצע העלאת שכר המינימום לאנשי חינוך במגזר הפרטי ל- 40 ש"ח לשעה. כדי לעשות זאת יש להפחית מיסים ותשלומי רשויות שונים.
  4. צריך להקים נציגות איכותית של הגנים הפרטיים שתעבוד בשיתוף עם נציגי ההורים ועם הרשויות המקומיות בתקשורת מקצועית שקופה עם יעדים ברורים.
  5. הגיל הרך צריך לעבור למשרד החינוך. דיון שלם . כיום נראה שכבר יש הסכמה על כך. במשרד החינוך צריך להיות סמנכ"ל מקצועי העוסק בגיל הרך בלבד. מחלקה עם מעמד שלא נופל מיתר המחלקות.
  6. מדידה ופרסום של המסגרות הפרטיות העומדות בסטנדרטים ויצירת שקיפות להורים.
  7. צריך לאפשר תחרות משוכללת בעולם החינוך. לייצר סטנדרטים ויחד איתם בחירה רבה להורים בין מסגרות שעומדות באותם סטנדרטים. סבסוד המסגרות מתקציב המדינה בשיטת הוואוצ'רים או בשיטה אחרת המאפשרת הכנסת תקציבים למערכות החינוך הפרטית.
  8. סיוע של המדינה למסגרות פרטיות שעומדות בסטנדרטים באמצעות מענקי הצטיינות למסגרות, הלוואות אטרקטיביות בערבות מדינה, ייעוץ מקצועי, סיוע באחזקת המבנים ועוד כך שהמסגרות הטובות יוכלו להרוויח, להתפרנס בכבוד ולשרוד לאורך שנים רבות מבלי לחשוש ולקצץ בכל הוצאה אפשרית.
  9. בנייה והקצאת מבנים ייעודיים למסגרות פרטיות שעומדות בסטנדרטים במכרזים ארוכי טווח.
  10. העלאת רף הכניסה באקדמיה ללימודי חינוך. לא יתכן שזו תהיה האופציה הקלה ביותר לכל מי שלא הצליח להתקבל לתחומים אחרים. כיום סטודנטים רבים מתקבלים עם פסיכומטרי מגוחך, כולל רבים שנכנסים "על תנאי" כדי למלא את השורות .

בוודאי שאפשר להמשיך ולכתוב דברים נוספים אך אלו לדעתי הנקודות העיקריות. הקושי הרב ביישום הדברים האלו כרוך בעלויות שלהם. אני מאמין שהבעיה העיקרית היא לא כסף אלא סדרי עדיפויות. תקציב מערכת החינוך בישראל הוא כ- 60 מיליארד ₪ בשנה. זה סכום לא מבוטל. אני מאמין שאם נלמד ממדינות אחרות ונקצץ במנגנונים של מערכת החינוך באופן ניכר תוך הפניית המשאבים לשטח עצמו, אפשר יהיה להגיע לדברים שציינתי. על העם לבחור בממשלה ששמה את החינוך במקום גבוה, מתייחסת אליו ברצינות ומתקצבת אותו בהתאם. יום אחד זה יקרה, בואו נעזור לזה לקרות בימינו אנו.

מבחינתי זה ייעודי בחיים ולא אפסיק עד שיחול השינוי הנדרש.

 

  • הכותב הינו אבא לשלושה ילדים הגדלים במערכת החינוך , בעלים ומנכ"ל רשת גני גולן , בעל MA בחינוך בהתמחות בחינוך פרוגרסיבי.
למעלה

לחצו כאן וצרו איתנו קשר

ּ